עבירות על חוק התו"ב בשטח המפרץ הימי של אילת

א. כללי

1.                  הנאשמת הודתה והורשעה, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות מספר כתבי אישום מצורפים, הנוגעות לעבירות כנגד חוק רישוי עסקים התשכ"ח - 1968 וחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965. כדלקמן:

א.      תיק פ'  2787/99 (בימ"ש  באר שבע) -  ניהול עסק ללא רשיון, בניגוד לסעיפים 4, 14 ו- 15 לחוק רישוי עסקים התשכ"ח - 1968 ובניגוד לסעיף 1 ופריט 3.2 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה - 1995.

בהתאם לעובדות כתב אישום זה, ניהלה הנאשמת ומנהלת עסק של גידול ובתי רבייה לדגים במפרץ אילת, וכן אחסון, אריזה, שיווק ומכירה של הדגים, בלא רשיון עסק.

ב.       תיק פ' 6521/01 (בימ"ש באר שבע) -  ביצוע עבודות טעונות היתר לפי החוק ושימוש, בלא היתר לכך, עבירה לפי סעיפים 145 (א), 204 (א) ו - 208 (א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965.

כתב אישום זה עוסק בשטח הימי בים סוף ובהתאם לעובדותיו, בנתה הנאשמת במועד לא ידוע, קודם שנת 2000, מתקנים בתוך מימי מפרץ אילת ומשתמשת בהם כחווה לגידול דגים.  במסגרת זו בנתה 60 כלובים בקוטר שבין 40-50 מטר כל אחד, עשויים מרשתות, כשבחלקו העליון של כל כלוב הותקן צינור ציפה וחלקו התחתון מקובע לקרקעית הים בערת שרשרות ועוגני ברזל המכונים "מחרשה". כלובי הדגים בנוים בשלושה איזורים: איזור מזרחי בו נבנו 16 כלובים משני צידי רציף, שעליו נבנו גם  3 סככות פח בשטח כולל של כ - 18 מ"ר והותקנה מכולה בשטח של כ - 15 מ"ר. איזור אמצעי בו נבנו בשיטה הנ"ל, 22 כלובים משני צידי רציף וכן 3 סככות פח בשטח כולל של כ - 18 מ"ר ושתי מכולות בשטח כולל של 21 מ"ר. ואיזור מערבי, בו נבנו 20 כלובים בשיטה הנ"ל, משני צידי רציף, עליו נבנו 3 סככות בשטח כנ"ל, מכולה בשטח של כ - 30 מ"ר ומגדל בשטח של כ - 3 מ"ר בגובה של 5 מ'.

בכל האמור עושה הנאשמת שימוש מבלי לקבל היתר ובניגוד לחוק.

ג.     תיק עמ"ק (בימ"ש אילת) - ביצוע עבודות טעונות היתר לפי החוק ושימוש, בלא היתר לכך, עבירה לפי סעיפים 145 ו - 204 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965.

כתב אישום זה עוסק בשטח היבשתי שלחוף ים סוף ובהתאם לעובדותיו, בנתה הנאשמת במהלך השנים 1995-1999, בחוף הצפוני מתקן ליבוש רשתות בשטח כולל של כ -  143 מ"ר ובגובה של כ - 7 מ', מתקן לשטיפת רשתות בשטח כולל של כ - 4 מ"ר, קרון ציוד בשטח כולל של כ - 27.5 מ' ובגובה של כ - 2.5 מ', מכולה בשטח כולל של כ - 13 מ"ר, סככת פח בשטח כולל של כ - 17 מ"ר, מיכל דלק בשטח של כ - 3 מ"ר, סככת איחסון בשטח כולל של כ - 31.5 מ"ר, ומזח בשטח כולל של כ - 13 מ"ר. 

עבודות אלו ביצעה הנאשמת ועושה שימוש, בלא היתר מהועדה המקומית לתכנון ובניה, למרות שביצוען והשימוש בהן מחייב היתר כאמור.

2.                  הודייתה של הנאשמת באה בעקבות הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, לאחר שנוהלו דיונים לא קצרים משך מספר שנים, במהלכם נשמעו אף עדים שונים. מסתבר שהדיונים לא נגעו אך לעניינים שבפני והשתרעו כנראה על אינסטנציות שונות, החל מרשויות התכנון והרישוי השונות, ועד לבית המשפט העליון. מכל מקום, ההסדר אליו הגיעו הצדדים נועד למצות את כל מערך המחלוקות ובמסגרתו, אף נמחק כתב האישום כנגד מעורבים נוספים ובסופו של יום, הורשעה כאמור הנאשמת, על פי הודאתה, במפורט לעיל. 

ב. טיעוני הצדדים

3.                  ההסדר אליו הגיעו הצדדים, הינו הסדר כולל התואם בעיקרו את המתווה שנקבע בהחלטת ממשלת ישראל מס' 3688 מיום 5.6.05, בדבר צמצום הדרגתי של פעילות חוות הדגים במפרץ אילת עד לסגירתן המוחלטת, ובהתאם למתכונת הפיקוח שנקבעה בהחלטה הנ"ל. ההסדר כולל בתוכו הסכמות לגזירת הדין, במירב הנקודות השנויות במחלוקת והכוללות צוי הפסקת שימוש והריסה, צוי סילוק ומנגנון פיקוח ומידע, לרבות ע"י הטלת התחייבות.  כן מוסכם על הצדדים כי הנאשמת תתרום סך של 100,000 ש"ח לקרן למען בעלי חיים.  המחלוקת היחידה (לעניין גזר הדין) שנותרה בין הצדדים הינה בשאלת גובה הקנס, אשר בה התחייבה המדינה לעתירה של קנס שלא יחרוג מסך 700,000 ש"ח ואילו הנאשמת טענה לאי הטלת קנס כלל. לצורך שכנוע בית המשפט בקבלת עמדתו של כל צד, בנקודת המחלוקת הנ"ל, הרחיבו הצדדים טיעוניהם לעניין זה, על פני לא פחות מ- 15 עמודי פרוטוקול ואף הגישו כל צד מסמכים רבים, אשר מפרנסים, קלסר מסמכים עב כרס, בזכות עצמו. יחד עם זאת, מצאתי לנכון לציין כבר עתה, את היסודיות, הענייניות ובעיקר את ההגינות הרבה, שאפיינה את טיעוני ב"כ שני הצדדים. הדבר הותיר ללא ספק את רישומו החיובי גם על בית המשפט.

4.                  ב"כ המאשימה, תיאר את הרקע העובדתי לפעילותה של הנאשמת אשר החלה בפעילותה משנת 1989. הוא הדגיש את ההיקף הרחב של הבניה - במי הים, 60 כלובים עצומי מימדים, רציפים, מכולות, סככות ועוד.

בשנת 1993 קיבלה הנאשמת היתר לשימוש חורג למשך 5 שנים, לגבי מתקני היבשה. לקראת תום התקופה נדחתה בקשת הנאשמת למתן ארכה, אם כי נתקבלה ארכה של 18 חדשים ואח"כ חודשים נוספים, מחשש לקטיעת פרנסת רבים ונוכח ההשקעות הרבות שהושקעו בפרויקט. עתירות מנהליות שהוגשו בנושא זה נדחו.

מאז חודש ספטמבר 2002, פועל איפוא החלק היבשתי באופן בלתי חוקי, כשהחלק הימי - לא זכה מעולם להיתר לשימוש חורג. יצויין כי לעניין זה, האם היה מקום לקבלת היתר אם לאו,  קיימת מחלוקת בין הצדדים, הנוגעת לתגובת הועדה לענייני חופים ממאי 1993, בו סבורה היתה כי אין המדובר בבניה והמתקנים זמינים ופריקים. יחד עם זאת בשלב מאוחר יותר, המתועד משלהי שנות ה-90, מובהרת גם עמדתה של הועדה, לפיה לא ניתן לתת היתר ואין תכנית המתירה את השימוש הבלתי חוקי. הנאשמת, מדגיש ב"כ המדינה, עשתה דין לעצמה ולא הפסיקה שימוש זה, תוך שהיתה מודעת באופן פוזיטיבי, לעבירות ולאי החוקיות המבוצעת על ידה.

ב"כ המדינה ציין, כי המדובר במקרה חריג, בו קיימות נסיבות מיוחדות שבעטיין החליטה המדינה, על דעת ממשלת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה,  לנהוג לפנים שורת הדין ולאפשר סגירה הדרגתית של החוות, היינו להסכים לצווי סגירה מדורגים, על אף שלמעשה פועלות הן שלא כדין ומלכתחילה, על פי המצב המשפטי הנוכחי היתה המדינה צריכה לדרוש הוצאת צווים על אתר. שיקולי המדינה היו בין היתר, נכונות ושת"פ עם הנאשמת, הרצון לצמצם את הפגיעה בעובדים ובצדדים שלישיים, ורצון לעגן את החלטת הממשלה בצווים שיפוטיים מחייבים ואכיפים, ובמקביל לסיים את ההליכים הפליליים התלויים כנגד הנאשמת. לדעת המדינה, יש הגורסים שפעילות החקלאות הימית במפרץ אילת, פוגעת באופן בלתי הפיך באקולוגיית המפרץ ולפחות פגיעה קשה וממושכת בערכי טבע במפרץ, הנגרמת משחרור חנקות זיהומיות מהחוות למימיו.

באשר לגובה הקנס אליו עותרת המדינה, מבקשת היא להביא בחשבון את העובדה כי המדובר בעבריינות כלכלית, פגיעה בערכים תכנוניים ובאיזון החברתי הכולל, ומידת הפגיעה בשלטון החוק, משך תקופה של שנים רבות. עוד יש לזכור את הקנס המקסימלי שניתן להשית במקרה זה והוא פי ארבע מטובת ההנאה. המדובר בענף כלכלי זניח ברמה הלאומית ביחס לחשיבות כלכלת האיזור. הנאשמת העדיפה את האינטרס הכלכלי שלה על פני האינטרס הלאומי, והעדיפה להמשיך ולנהל את עסקה בניגוד לדין תוך ביסוס עסקיה הכלכליים רחבי ההיקף. על כן, מתבקשת העברת מסר מבית המשפט, המלמד שחוטא לא יצא נשכר. ב"כ המדינה מדגיש, כי אין המדובר בעבודות ההקמה הראשוניות, אלא בעיקר בהמשך הפעילות בשנים האחרונות כשהיה ברור לנאשמת שפעילותה עומדת בניגוד לחוק. 

עוד יש לזכור כי עצם העובדה שלא מוצא צו סגירה מיידי מאפשר לנאשמת טובת הנאה כלכלית נוספת, שאף אותה יש להביא בחשבון. בנסיבות אלה, מבקש ב"כ המדינה להשית על הנאשמת את מלוא הקנס אליו עתר, המהווה כהגדרתו- "סכום סמלי" ביחס להיקף הפעילות והכנסות הנאשמת כתוצאה ממנה.

5.                  ב"כ הנאשמת, הדגיש בדבריו את המורכבות המיוחדת של תיק זה, ביחס לאחרים ואת ה"הגנה מן הצדק" כדבריו, שהיה ראוי לתת לעניין זה.  הוא ציין את ה"זיגזוג" של המדינה, אשר דיברה במספר קולות בנושא זה, שלא היתה ברורה בעמדתה באשר לצורך בהיתרים, מאשרת אותם מחד ומבטלת אישוריה מאידך ומעבירה מסרים כפולים בכל פעילויותיה מול הנאשמת. עוד ציין את העובדה, כי עד היום אין תקנות בנושא, את העובדה כי הנאשמת הקפידה להגיש בקשות להיתרים אשר הטיפול בהם הוקפא על ידי המדינה ועוד.  כן ציין את הודעת הועדה לענייני חופים, שקבעה בתחילה כי המתקן אינו בגדר בניה ואחר כך שינתה טעמה, הזכיר את הדיונים הארוכים ורבי השנים שהתקיימו גם המועצה הארצית וגם בשולחן הממשלה, את החלטת ועדת המנכל"ים של משרד החקלאות, משרד התשתיות והמשרד לאיכות הסביבה, שבשנת 2000 מינתה את ועדת המומחים למיפוי גורמי הזיהום, בחינת כושר נשיאת המפרץ ומתן המלצות, כשעד לגיבושן, תמשך הפעילות של החקלאות הימית, תוך שינתן היתר זמני. כל אותן שנים התנהל, לדבריו, מעין משחק "פינג פונג" בין המועצה הארצית לממשלת ישראל, שהחלטותיה בעניין תכנית המתא"ר הארצית שצריכות לקבל אישור הממשלה, לא מאושרות, ומוחזרות לבחינה מחודשת שלוש פעמים.